Lomdus On The Amud: Following The Oraysa Schedule
About
Available on
Community
951 episodes
במשנה ריש פרק בתרא דיומא (עג, ב) אמרינן שאע"פ שיש איסור רחיצה ביוהכ"פ, המלך והכלה ירחצו פניהם. וביארו שם התוס' ישנים (ד"ה יום) דמדאורייתא רק רחיצת כל גופו אסורה, ורחיצת פניו או פחות מכל גופו אסורה רק מדרבנן, וחכמים התירו למלך ולכלה. והקשו האחרונים (עיין אור גדול על המשניות שם ד"ה המלך) מדוע לא נאסר רחיצת פניו אף מדאורייתא מטעמא דחצי שיעור. ועיי"ש שכתב כמה תירוצים על קושיא זו. ובספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ זצ"ל (עמוד רד) תירץ ע"פ היסוד שכתבנו, דלא שייך איסור חצי שיעור ביוהכ"פ, דחצי שיעור שייך רק בשיעורים של חשיבות או שיעורים מצד הדין, אבל בשיעור שהוא מחמת מהות הדבר, כלומר שיעור מציאותי או הקשרי, לא שייך חצי שיעור, ואיסור רחיצה פירושו רחיצת כל גופו, ובפחות מכל גופו אינו כלל בגדר רחיצה לענין יוהכ"פ, ולכן לא שייך לאוסרו משום חצי שיעור, אלא אסור רק מדרבנן, והם התירו איסורם למלך וכלה.
להאכיל לקטנים בידים ביום הכפורים ונותנת פת לתינוק וכו' אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים. ויש שהקשו איך מותר ליתן בידים לקטן לאכול, והרי יש איסור להאכיל איסור לקטן, וכמו שדרשו ביבמות (קיד.) לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים. ונאמרו כמה דרכים לבאר הענין. א. יש שתירצויח שאם ימנעו ממנו אכילה ושתיה יש סכנה בדבר, ולכן אין בזה איסור לא תאכילום. ב. יש שכתבו"ש שכיון שביוה"כ לא נאסרה האכילה, אלא יש מצות עינוי, והיינו שלא יהיה לו יתובי דעתא ע"י אכילה ושתיה ושאר ענינים, לכן בקטן שאין דעתו נחשבת, שאין לו דעת, נמצא שאין שייך כלל איסור עינויי יוה"כ עליו, ולגביו אין כאן מעשה איסור כלל. ג. יש שנקטו שלא שייך איסור ספייה לקטן אלא בדבר שהוא חפצא דאיסורא, אבל עינויי יוה"כ אינם מאכלות אסורות בעצם, אלא שהתורה הזהירה אותנו שלא לאכול ולשתות ביוה"כ, וכיון שהקטן אינו מצווה בדבר היינו שלגביו לא נאמר כלל מצות עינוי שבתורה, ואין כאן ספיית איסור אלא היתר גמור הואי.
הקובץ הערות (יבמות סי' עג ס"ק ג-ה, קובץ שיעורים פסחים אות קצז) חוקר במה שלמדו את חמשה האיסורים ביום כיפור מ'תענו את נפשותיכם', האם גוף האיסור הוא 'ביטול העינוי', ולדוגמא איסור אכילה ביום כיפור, אין מהות האיסור האכילה' מצד עצמה, אלא שהאכילה היא היכי תמצי' שמבטל את העינוי, ואילו משכחת לה אופן של 'אכילה' שלא תבטל העינוי, היתה מותרת אכילה כזו. וכן להיפך, אם היה שייך ביטול העינוי היה נאסר אף בלא אכילה. או יש לצדד באופן אחר, ש'תענו' אינו אלא לימודים לדרוש מה הם חמשת האיסורים ביום הכפורים, אבל לעולם איסורם מצד עצמם, שגוף המעשים הללו הם האסורים". וכמובן שלפי יסוד האחרונים שהובא לעיל (אות ד) שהעינוי הוא מדין 'שביתה' ברור שאין עיקר האיסור ה'עינויי .
גדר שיעור עיכול והנה אמרו חז"ל ביומא שם לפרש את הכתוב "לחם אבירים" שנבלע באברים ולא היה בו פסולת ופרש, ומתוך כך דן החזו"א באו"ח סימן כ"ח אות ד' להכריע בביאור גדר שיעור עיכול לענין ברכת המזון ונבאר את תוכן דבריו ומה שיש לדון בהם. כתב החזון איש לדון במה דאפשר לברך ברכהמ"ז עד שיתעכל המזון במעיו דלכאורה מוכח מזה דאין ברכהמ"ז על האכילה אלא על הנאת המעיים וכל זמן שהוא שבע מהמזון שבמעיו יכול לברך עליה, אך מאידך מסתבר שבהמ"ז על אכילת הפת היא וזכר לדבר שיטת ב"ש שצריך לחזור למקום שאכל ואינו מברך במקומו, ובאמת פשוט שחיוב ברכה זו משום האכילה הוא ד"ואכלת ושבעת" כתיב וכבר כתב המג"א בסי' ר"י סק"א דאין חיוב מה"ת בברכת המזון אא"כ אכל כזית תוך כדי אכילת פרס דבלאו הכי לא הוי אכילה ואין בשביעה לבדה כדי לחייבו בברכהמ"ז ד"ואכלת" כתיב עי"ש וכז"פ. ושוב כתב החזון איש לבאר פשטות ההבנה בהלכה זו דאין לברך על הנאה לאחר שעברה ובטלה מן העולם ולכן אין לברך ברכהמ"ז אחר שנתעכל המזון שבמעיו, אך דחה דרך זו מהמבואר בברכות מ"ח ע"א דמשה תיקן לבני ישראל ברכת המזון על המן, והרי אמרו ביומא ע"ה ע"ב דהמן נבלע באברים וא"כ לא היה בו עיכול ואיך בירכו ברהמ"ז, ומכח קושיא זו חידש מהלך חדש בגדר זה דכל ענין שיעור עיכול נצרך רק במקום הפסק דכל זמן שלא נתעכל המזון שבמעיו הרי הוא כאילו עומד ואוכל ואין כאן הפסק, אבל כ"ז שלא הפסיק יכול לברך אף שההנאה עברה ובטלה מן העולם, ועל המן ברכו סמוך לגמר אכילתן ללא הפסק. ויסוד דרך זה השתית החזון איש על מה שהעיר למה אין דין הפסק בין גמר האכילה לבהמ"ז כשם שיש דין הפסק בין המוציא לתחלת אכילתו, ואין לומר דהכלל הוא בברכות שאין דין הפסק אלא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה דהלא בברכות קריאת התורה חזינן דיש דין הפסק גם בברכה שלאחריה, וע"כ דכל זמן שלא נתעכל המזון שבמעיו אין דין הפסק, עי"ש.
ויעוי' ב"משך חכמה" בפ' ואתחנן עה"פ לך אמרו להם וגו' (ה', כז') שכ' בזה"ל, שובו וגו', החת"ס בחידושיו לע"ז (סג:) בד"ה אקילו וכו' כתב, כי נתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז"ל הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי [כדאיתא ביבמות (כב.), (מח:), ועוד] יעו"ש. ולדעתי פשוט, דיצא להם דמסתמא היה ליוצאי מצרים נשים הרבה שהיו מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח שגדול הדור היה [כדאיתא בפ"ק דסוטה (יב.), וכן יעוי' במס' דר"א זוטא (ספ"א) ע"ש] ונשא דודתו יוכבד [וכבפ' וארא (פ"ו, פ"כ) ע"ש], וכן אמרו ביומא פ' יוהכ"פ (עה.) בהנך דאסירי לא פריצי בהו, ופירש"י שם שביכו על "הנוספות", ואם לא היו רגילין בזה לא היו בוכין. וא"כ איך אמר רחמנא אחר מת"ת "שובו לכם לאהליכם" ואין אהלו אלא "אשתו" [כדאיתא בפ"ק דמו"ק (ז:), ושם (ט.) ועוד], הלא אלו שנשאו קרובותיהם צריכים "לפרוש" מהם, וע"כ דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ודוק. והא דמוכיח ברפ"ק דביצה (ה.) מהא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, היינו דאי משום עריות שנשאו קודם, לא הו"ל לומר להם עד שיאמר האיסור של עריות קודם, וזה ברור, עכ"ל הג"ר מאיר שמחה הכהן זצ"ל מדווינסק, יעו"ש. והיינו דק"ל דאי קמ"ל בזה דהוי "כקטן שנולד" א"כ איך למדים מזה הכא דכל דבר שבמנין וכו' ולכן הוצרך הקב"ה לומר לבנ"י "שובו" וגו', הא בעינן לזה לגר שנתגייר וכו', וא"כ מנין שכל דבר וכו'. וע"ז תי' דאי משום הא הו"ל לקב"ה לאומרו לבנ"י ע"י מרע"ה רק אחר פרשת "עריות" ולא תיכף אחר מת"ת, ומדאמרו תיכף אח"כ ש"מ תרתי, דגר שנתגייר וכו' וכן דכל דבר שבמנין וכו'. (ב) אולם לא כן ס"ל למהר"ל דנחשבו אותו הדור כ"קטן שנולד". דיעוי' ב"גור אריה" למהר"ל ז"ל בפ' ויגש עה"פ ושאול בן הכנענית (מו', י) דהקשה, דכיון דישראל במת"ת היה להם דין "גרים" וכדאיתא ביבמות (מו.) דישראל היו צריכים מילה והזאה וטבילה כדין "גרים", וקי"ל דגר נושא אחותו משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וא"כ לאותו הדור היה ראוי להתיר "קרובות ערוה", וא"כ מהו שכ' "שבכו" על העריות שנאסרו בו, הא לכאו' לא נאסרו בזה כלל. אלא ע"כ צ"ל דאכן לא הו"ל למעלה של "קטן שנולד", והיינו טעמא לפי שהוכרחו לקבל התורה דהא כפה עליהם הר כגיגית וכבשבת (פח.) וברפ"ק דע"ז (ב.) וכדפירש"י בשמות (יט', יז'), ובכה"ג לא אמרי' דהוי "כקטן שנולד", דדוקא מי שנתגייר מעצמו כיון דלא היה צריך להתגייר ואעפ"כ התגייר הוי בריה אחרת לגמרי, אולם ישראל שיצאו ממצרים כיון שהיו מחוייבים ומוכרחים לקבל את התורה אין זה כקטן שנולד, ותדע לך דאל"כ ק' מ"ט לא הותרו בעריות, וע"כ צ"ל דבכה"ג ליכא לדין דהוי כקטן שנולד וכו', עכ"ד המהר"ל יעו"ש.
באור המאיר (שו"ת סי' סו) דן בקושיית השואל, מדוע נענש אדם הראשון, הרי מבואר במדרש שחוה לקחה כזית מעץ הדעת וחילקה אותו לאדם ולשאר הברואים, ונמצא שלא אכל אדם הראשון כי אם פחות מכזית. ולדעת ריש לקיש חצי שיעור מותר מן התורה. ובסוף דבריו (ס"ג) תירץ שלשיטת הרמב"ם (מלכים פ"ט ה"י) שלא נאמרו שיעורים לבני נח מובן שאדם הראשון שדינו היה כבן נח נענש גם על חצי שיעור.
חצי שיעור ביום הכיפורים אלא לריש לקיש מאי איכא למימר. בירושלמי (תרומות פ"ו ה"ל) אמרו: ומודי ר"ש בן לקיש ביום הכפורים. וטעם הדבר, כתב הגר"א (נכיחולו סס) דכיון דביוה"כ האיסור תלוי בעינוי ולא באכילה, וכל שאכל מעט כבר מיישב דעתו קצת, ולכן מודה ר"ל שחצי שיעור אסור מן התורה, משא"כ באיסור התלוי באכילה, האוכל חצי שיעור מותר מהתורה כיון שאין אכילה פחותה מכזית. וכתב בפני משה שם שהירושלמי חולק על הגמרא בסוגיין שסוברת שמחלוקתם גם לגבי יוה"כ. וכ"כ ביפה עינים דלהירושלמי לא קשיא קושית הגמרא בסוגיין הניחא לריו"ח אלא לר"ל וכו'. אמנם בשו"ת שואל ומשיב (קמיסלס סוף סי' פו), כתב להשוות שיטת הבבלי והירושלמי בזה. ומפרש, דמה שאמר הירושלמי שמודה ר"ל ביוה"כ, היינו באוכל כזית שלם שהוא פחות מכותבת, ולכן אינו דומה לחצי שיעור בשאר איסורים, דבכל האיסורים מיירי באוכל פחות מכזית דלא הוי אכילה ומש"ה סובר ר"ל שהוא מותר מן התורה, אבל ביוה"כ משכחת לה אכילת כזית שהיא חצי שיעור, ובזה מודה ריש לקיש שאסור מן התורה כד. ומה שאמרו בסוגיין שגם ביוה"כ לריש לקיש איסורו מדרבנן, מיירי שאכל פחות מכזיתכה.
Yoma 73a: גרי"ז בענין אורים ותומים ויהושע בן נון
Yoma 71a: גדר דין קידוש ידים ורגלים ממי הכיור
הקשה החכמת אדם (סוף הל' אבלות מצבת משה, בשאלה ג'), שלפי דעה זו שזהו האיל האמור בחומש הפקודים, מדוע כפלה תורה להזכיר כאן את האיל יותר משאר מוספין. ותירץ על פי דברי הגר"א שהביא המדרש שאהרן הכהן יכל היה להכנס בכל שעה שירצה, אלא שצריך לעשות ככל הסדר של יום הכיפורים. ובזה ביאר מה שהוצאת הכף ומחתה נכתבה שלא על הסדר, שדוקא ביום הכיפורים, שיש הלכה למשה מסיני לעשות חמש טבילות, בזה צריך לעשות הוצאת כף ומחתה בזה הסדר, אבל בשאר ימות השנה, שאין דין של חמש טבילות, צריך לעשות הסדר כפי שנכתב. וכתב החכמת אדם שלפי זה מובן כפילות התורה, שבאה לומר שדין איל זה אינו מדין יום הכיפורים כמו המוספין, אלא הוא חלק מסדר היום שצריך אהרן לעשות כל זמן שנכנס לקדש הקדשים, ואף אם יכנס בשאר ימות השנה צריך להביא איל זה, אבל שאר קרבנות מוסף קרבים רק ביום הכיפורים, ולכן לא כפלה תורה אלא את שעיר החטאת. ועל דרך זה יש לומר גם לשיטת הרמב"ן (ויקרא ט"ז, כ"ג) שאינו סובר כהגר"א, ולדעתו לא מצינו היתר להכנס בשאר ימות השנה, מכל מקום יש ליישב על פי דעת הרמב"ן (שם כ"ג, ב') שלא הקריבו מוספין במדבר, שלכך נכפל באחרי מות, לומר שאיל זה צריך להקריב אף ששאר מוספין לא הקריבו [מר' יעקב נקריץ נ"י].
ב. לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור נפסק בשלחן ערוך (או"ח קמ"ד) שאם אין להם אלא ספר אחד וצריכים לקרות בשני ענינים, גוללין אותו, וידחה כבוד הציבור. והקשה המגן אברהם (ז') מדוע זה שונה מכהן גדול שהתירו לקרות על פה ולא התירו לגלול בצבור, ואף כאן יקראו על פה ולא יגללו. ותירץ, שקריאת כהן גדול במקדש במקום כל ישראל, והם לא מחלו על כבודם, אבל בבית הכנסת שיש אנשים מועטים, מסתמא הם מוחלין על כבודם כדי לקיים מצות קריאת המפטיר. ובכתית למאור כתב שעל פי דברי התוספות ישנים בשם הריב"א מיושב, ולכאורה כוונת התוספות ישנים כפי שכתב הריטב"א, שבירושלמי הקשו מדוע גוללין לפרשת אמור ולא לפרשת פנחס, וביאר הריטב"א כוונת התירוץ שם, שאך בעשור התירו לגלול ולא חשו לטורח ציבור כיון שהוא צריך לסדורו של יום, אבל לחזור ולגלול ל'אך בעשור' שבפנחס שאינו מעיקר הקריאה, כיון שכבר קרא סדר שבפרשת אמור, אין לגלול. ולפי זה מובן, שכשצריך לגלול לקרות לעיקר סדר היום, גוללין ולא חשו לטורח הציבור. ובהערות להגרי"ש תירץ, שכאן באו לקבוע כיצד יעשו בכל יום הכיפורים, על זה אמרו שכיון שצריכים או לגלול ולהטריח הציבור או לקרות על פה, העדיפו לקבוע לקרות על פה שלא להטריח הציבור. אבל כשנזדמן בית הכנסת שאין להם אלא ספר אחד, כיון שכבר נקבעה תקנה לקרות מתוך הספר, צריכים הם לגלול כדי לקיים תקנה זו, אף שגורמים בכך טורח ציבור. עוד כתב, שלדברי הגבורת ארי שאין קריאת כהן גדול חיוב על הציבור אלא רק על הכהן גדול, יש לחלק, שאין להטריח הציבור כשאינם מחוייבים בתקנה זו, אבל בשאר קריאת התורה המוטלת על כל הציבור, אפשר להטריחם כדי שיקיימו התקנה שגם הם מחוייבים בה.
ביאור היאך עקרו חכמים איסור תורה של יחוד כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה. בקידושין (פל:) מובא אמר רב יהודה אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו. כי אמרה קמיה דשמואל, אמר אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, ומסקנת הגמ' דתנאי היא וסתם משנה כוותיה דרב אסי. ופרש"י 'ודר עם אמו או עם בתו - דלא תקיף יצריה עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה'צ. מבואר מדבריו דלעולם מצד יחוד בעריות מה"ת כלול גם קרובות, רק בתר דכחלינהו לעיניה התירו חכמים את הדבר. וכתבו האחרונים שאין לתמוה היאך הפקיעו חכמים איסור תורה, כיון שבפשטות יסוד איסור יחוד הוא מצד (ויקרס יס ו) לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה' שעי"ז יבוא לידי גילוי עריות, א"כ כל עיקר איסורו הוא קירבה, וממילא לאחר שביטלו יצה"ר מהקרובות בהם הא לא הוי קורבא .
הקשו התוספות ישנים (ע.), שהרי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ותירצו, שמצוה מן המובחר היא לקרות דוקא דברים שבכתב מכתב ודברים שבעל פה על פה, ובאותו היום לא הטריחו הציבור. עוד תירץ, שכיון שסדר היום הוא, יכול לקרות על פה כמו שאנו אומרים תפלת המוספין על פה משום שהוא סדר היום. ובמשנה ברורה (סי' מ"ט ס"ק ד') כתב, שמי שדורש ברבים בהרבה פסוקים בתורה וקשה לו לחפש בכל שעה בחומש מפני כבוד הציבור, אפשר שיש להקל, וציין לדברי התוספות ישנים כאן, ולכאורה כוונתו להקל כתירוץ הראשון, אבל בסוף דבריו כתב שהגר"א הסכים לדינא לתירוץ השני. ובתלמידי רבינו יונה בברכות (ה. בדפיו, ציינו הגלה"ש כאן) כתבו, שכיון שיש חובה לומר פרשת הקרבנות, לכך מותר לאומרם על פה, וכן כל דבר שחובה לאומרו יכול לאומרו על פה, כמו קריאת שמע, וכיון שגם פרשת 'אך בעשור' היא פרשה של קרבנות, יכול לאומרה על פה. ובהערות להגרי"ש תירץ על פי מה שכתבו התוספות ישנים בהמשך דבריהם, שרק אם בא להוציא הציבור ידי חובתן, אין לאומרו על פה, אבל אם אינו מוציא הציבור מותר, ושכן נקט הגר"א לדינא. וכיון שכתב הגבורת ארי [הובא להלן] שקריאת התורה של הכהן גדול אינה חובת ציבור אלא חובת יחיד המוטלת על הכהן גדול, נמצא שאינו מוציא אחרים, ולכך מותר לקרות על פה.
ה. היכן נשרפין לצפונה של ירושלים וחוץ לשלש מחנות רבי יוסי אומר אבית הדשן נשרפין תמהו האחרונים על הרמב"ם שלא הביא דין מקום שריפת הדשן, האם הוא במזרחה או בצפונה של ירושלים. ובלקוטי הלכות (זבחים קו.) כתב, שרבי יוסי סובר שאין צריך רק שיהא חוץ לשלש מחנות, אבל אין קפידא לאיזה רוח, ושכן פסק הרמב"ם. ובחידושי רבי אריה לייב (ב', ל"ב) הקשה כיצד לומדים דין זה מרבי יוסי, הרי לא אמר אלא שצריך בית הדשן, ובזה חולק על תנא קמא, ומנין שחולק גם על מה שהצריך תנא קמא צפון. וביאר, שיסוד מחלוקתן היא אחת, האם יש דין קביעות מקום לבית הדשן, שלחכמים יש דין מקום לבית הדשן, ולכך אין צריך לשפוך שם דשן מקודם, שהרי המקום הוא מקום הדשן גם בלא דשן, שזהו המקום המיוחד להיות מקום הדשן. ולכך צריך גם צפון, שהרי כל שיש בה דין מקום של עבודת פרים, צריך שתהא העבודה בצפון, וממילא בית הדשן הוא בצפונה של ירושלים. אבל לרבי יוסי אין כלל דין קביעות מקום לבית הדשן, ועיקר שם בית הדשן הוא על ידי ששפכו שם את דשן המזבח. ומעתה שוב אין צריך צפון, שהרי לא נאמר בה דין מקום, ואין דין צפון היכא דאין דין מקום.
בשר חזיר שנפל לקדירה אם נחשב כנותן טעם לפגם בשו"ת הרמ"א (סי' כג-נד) דן בדבר שמן זית שהיה בזמנם שהיה מגיע ממדינות רחוקות, והתעוררו ספיקות בכשרותו כיון שלפעמים היו מערבים בשמן הזית שומן חזיר האסור באכילה. והרמ"א מאריך להתיר להשתמש בשמן הזה, ואחד מטעמיו הוא כיון שנקט שם שבשר חזיר אין טעמו טוב אלא פגום, ובדיני תערובות קיימא לן שדבר הנותן טעם לפגם אינו אוסר את התערובת. והביא ראיה לזה ממה שאמרו במדרש (סולס כסניס פרשס י פי"ל), ר' אלעזר בן עזריה אומר לא יאמר אדם אי אפשר ללבוש שעטנז אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל אפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך וכו' נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים. וכוונת המדרש שלא יאמר האדם שפורש מבשר חזיר כיון שאין טעמו טוב אלא כיון שכך גזרה התורה, וממה שהזכיר המדרש בשר חזיר דווקא ולא בשר שאר שרצים נראה שטעמו של בשר חזיר פגום מכולם, ולכן נקט אותו המדרש כדוגמא לדבר שאף שטעמו פגום מכל מקום אין לפרוש ממנו מחמת טעמו הפגום אלא מחמת ציווי התורה. וכתב הרמ"א שכיון ששומן החזיר טעמו פגום, דינו כדין נותן טעם לפגם ואינו אוסר את התערובת. והביאו בפרי מגדים (יו"ד סי' ק"ג ספ"ל סקי"ג) וכתב שלא מצא בדברי הפוסקים שהביאוהו. ונשאל בשו"ת יד חנוך (סי' כג) אם אף שלא נפסקה הלכה בדברי הרמ"א בזה, אם מכל מקום יכולים לצרף סברתו לקולא בצירוף סברות אחרות ומקום הפסד מרובה. וכתב בשו"ת יד חנוך שאין לסמוך על דברים אלו שנדפסו בתשובת הרמ"א, וכנראה לא יצאו דברים אלו מידו של הרמ"א ויתכן שאיזה תלמיד הוסיפם בתשובתו ותלה דברים ריקים באילן גדול, כי התשובות לא נדפסו תיכף אחר פטירתו, אלא הלכו זמן רב מיד אל יד ושלטו בהם ידי אנשים רבים ומעתיקים שונים, ויתכן שאחד מהם הוסיף דברים אלו. וודאי בשר חזיר אינו דבר שטעמו פגום, והוכיח כן ביד חנוך מגמרא ומסברא. מגמרא, מהמבואר בסוגייתינו שדרשו על הפסוק (ויקלל יס ד) 'את חקתי תשמרו', שהם דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן להטעות את ישראל ולומר שאין טעם באיסור זה, כמו אכילת חזיר. ואם היה בשר חזיר דבר שאין טעמו מעולה לא היו טוענים בזה על ישראל למה אינם אוכלים אותו, ואם כן מוכח מכאן שאין טעמו פגום. ועוד הוכיח כן מן הסברא, שהרי רואים אנחנו שבשר חזיר עולה על שולחן מלכים ממלכי האומות, וכל דבר העולה על שולחן מלכים ודאי אין לדון בו דין נותן טעם לפגם (יו"ד סי' קד ק"ל). ואף שנפש ישראל קצה בשומן חזיר אין זה מטעם הטבע אלא מחמת ההרגל, ואין בזה דין נותן טעם לפגם. ומה שאמרו במדרש האמור שאל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, כבר פירשו בו שאין הכוונה מצד טעמו אלא מצד הטבע המקולקל שהוא מוליד בנפש האוכל אותו, ועל זה אמר המדרש שלא יאמר אדם שאינו אוכל בשר חזיר מחמת קלקול הנפש שבזה, אלא רק מחמת ציווי הבורא בקבלת עול מלכות שמים (כלס מסל"ל כתפללת יסל6ל פ"ק).
ג. בא וישב לו תחת סוכה אחרונה פירש רש"י, אף שהיוצא חוץ לתחום אפילו ברשות אין לו אלא אלפים אמה, לזה התירו משום שהוא מעונה וחלש. והקשה הגבורת ארי (מלואים), שהרי מבואר בגמרא שהמשנה היא רבי מאיר, ושיטת רבי מאיר בעירובין (ל"ה) היא שתחומין מדאורייתא, וא"כ כיצד התירו איסור דאורייתא בשביל שהוא חלש ומעונה. וכמו כן יש להקשות לשיטת הרי"ף והרמב"ם שתחום של י"ב מיל מדאורייתא הוא לכולי עלמא, כיצד מתירין לו איסור דאורייתא. וכתבו התוספות ישנים (נדפס בסח.) שאפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא, כיון שלא קבע שם שביתתו מתחילת היום, אם חוזר, אין כאן איסור תורה, וגם חכמים לא גזרו באופן זה, וכן כתבו התוספות הרא"ש והריטב"א. ולכאורה הביאור הוא, שאף אם תחומין דאורייתא, זהו רק ממקום שביתתו, אבל הדין שאם יצא מתחומו אין לו אלא ארבע או אלפיים אמות, לדעת הכל הוא דין דרבנן, ועל זה אמרו שמפני חולשתו הקילו. אבל הגבורת ארי חידש מכח קושיא זו, שאין איסור תחומין מדאורייתא אלא בשבת, אבל ביום הכיפורים אינו אלא מדרבנן, שהרי כל המקור לאיסור תחומין הוא מהפסוק 'אל יצא ממקומו ביום השבת', ויש לומר שהוא רק בשבת. וכן כתב השאגת אריה סימן ע' [ומה שהובא לעיל דף ס"ו בשם השאגת אריה שאין אומרים 'הכשרו בכך', שאם לא כן צריך פסוק להתיר תחומין בשבת למאן דאמר תחומין דאורייתא, הכל הוא מדבריו שם באריכות, יעויין שם]. אך עדיין הקשה הגבורת ארי, שאף אם אין האיסור אלא מדרבנן ויכולים לבטלו, מדוע הוצרכו לעשות כן, ולמה לא עשו עוד סוכה, ויכול הוא לחזור לאותה סוכה בהיתר גמור. ותירץ, שיש חשש שאנשי הסוכה האחד עשר ילכו עד הצוק לראות אם הלבין, וכתבו התוספות ישנים שאין נכון לראות אם הלבין החוט. וכעין זה כתב התוספות יום טוב, שאם אחרים באו שם שוב אינו נקרא ארץ גזרה. והשיח יצחק כתב, שאם אחרים היו באים היה נראה כאילו שלחו בשנים, ובירושלמי אמרו שלא ישלחנו ביד שנים.
ח. מהו להציל הרועה מן הארי פירש השפת אמת, שהספק הוא, האם הרועה בודאי סכנה מן הארי, ואם ישתדל להצילו, הרי הוא מכניס עצמו בספק סכנה, ושמא אין להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, ובפרט שעתה יהיו שנים נגד הארי, וקרוב הדבר שיתגברו כנגדו, או לא. בפרשת שמות (ד, יט) אנו קוראים על ציוויו של ה' למשה: "ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". מלשון הפסוק עולה כי שיבתו של משה למצרים התאפשרה אך ורק משום שמתו כל האנשים שביקשו את נפשו של משה. מוכיח מכאן האור – שמח ב"משך חכמה": "מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא את בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה" (וכך גם ברלב"ג שכתב על המקום "שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנה, ואף על פי שילך במצות ה' יתעלה…כי אם לא היו מתים לא היה מסכים משה ללכת שם, כי אין ראוי לאדם שיסמוך על הנס".) דהיינו אין חובה על האדם להכניס עצמו לספק פיקו"נ כדי להציל אחרים. מדוע באמת ? המנחת חינוך מסביר: החיוב להציל הינו מכח הציווי "לא תעמוד על דם רעך" (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פרק א' הי"ד: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך". וכשם שכל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש ואפילו ספק פיקוח נפש, כך גם מצווה זו. ר' שמואל – לא צריך להגיע להסבר הזה. אלא כשם שיש דין לגבי קיום מצוות שאדם לא צריך לבזבז יותר מחומש לקיום מצוות עשה, כך גם אדם לא צריך ל"בזבז" את חייו בשביל מצוות הצלה. (בדומה לכך: הר' שך מקשה: יש דין שיהודי יכול לגנוב בשביל להציל אחרים (ויחזיר ). האם מותר לגנוב בשביל להציל גוי? התשובה היא שאסור וזאת למרות שלגוי עצמו מותר לגנוב לצורך הצלת עצמו. למה לגוי עצמו מותר וליהודי אסור בשביל הגוי? תשובה: כאשר יש פיקוח נפש לגוי אין איסור גזל, לעומת זאת על יהודי יש איסור וזה אינו נדחה בשביל הגוי) הגמ' נדרים סד: מביאה על הפסוק "כי מתו כל האנשים" שהיה זה פתח שפתח הקב"ה למשה בשביל להתיר הנדר שנדר ליתרו שלא ישוב למצרים. דהיינו אין כאן עניין של פיקוח נפש ולא ניתן להוכיח את דברי האור שמח שאין חובה להכנס לספק פיקו"נ בשביל הצלת אחרים. האור שמח מביא ראיה נוספת: הרמב"ם בהל' רוצח פרק ז' הלכה ח' כותב: "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות. ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד העובד כוכבים או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת. ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו". וכתב האור שמח: "למה אינו יוצא, הלא פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ומכל שכן פיקוח נפש דכל ישראל"? אלא כיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית. אולם גם ראיה זו לא כל כך מובנת: אם הבעיה היא גואל הדם. מדוע אי אפשר לפתור זאת פרקטית, יעצרו את גואל הדם וכיוצ"ב. אלא צריך להסביר את הדברים: אדם שנפסק דינו למוות אולם אביו תלוי בו ואם הוא ימות, ימות גם האב, או אם הוא רופא ורבים צריכים לו להצלת נפשות. האם נעכב הריגתם לשם כך? רשזו"א נשאל על כך והשיב שלא שמע שימנעו מוות של פלוני בשביל סכנה של אחרים אבל לא יודע את התשובה. אולם התשובה לכך היא שוודאי לא מעכבים הריגת הנ"ל בשל הצלת נפשות של אחרים. למה? העניין הוא שפיקוח נפש דוחה מצוות אך לא עונשים. בעונש של אחד לא מתחשבים בהשלכות על אחרים. ואלו הם הדברים גם לגבי גלות. הגולה אינו רשאי לצאת מעיר מקלט גם לשם הצלת אחרים ואין כאן עניין של ספק פיקוח נפש כראיית האור שמח. במשנה ערכין ז. : "האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד האשה" ושם בגמ': "אמר רבי יוחנן אמר קרא, ומתו גם שניהם לרבות את הוולד" ושואל הר"ן מה עם התינוק? ועונה שכיוון שטרם נולד לא מתחשבין בו. ומוכיח מכאן האחיעזר – שאין דין רציחה בעובר. וקשה: הרי מחללים שבת על עובר דהיינו יש לו דין של חי. אז מדוע אין איסור רציחה? ויש ליישב: תוס' ב"מ קיד: ד"ה " אמר ליה לאו כהן" "תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש" שואלים האחרונים: כיוון הילד כבר היה מת, איזה פיקוח נפש יש בהצלת מת? עונה הנצי"ב – אמנם אין חיוב של פיקוח נפש משום "וחי בהם" כי זה מדבר רק על חי, אולם יש עדיין "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". וכך גם לעניין טומאה. (נפק"מ אם רוב הסיכויים שלא יחיה). ולכן מי שרוצח עובר אין איסור כי הוא לא נחשב חי אבל כן מחללים שבת מדין "חלל עליו…" לפי זה גם ברור מדוע לא מתחשבים בעובר ל
תנן התם: בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או שאבדו - רבנו משה בן מימון, זכרו לברכה, בפרק שלישי מהלכות שקלים, הלכה חת וטת, מבאר את ההבחנה בין שומר שכר לשומר חנם במקרה של שקלים שנשלחו ונגנבו או אבדו. שומר שכר חייב בגניזה ואבידה, אך שומר חנם אינו חייב אלא להשבע ופטור. בהמשך לדברי הרמב"ם, ניתן לדון בסוגיה של שמירת קופת צדקה בבית אדם. האם בעל הבית נושא באחריות על הכסף שאבד או נגנב? הציץ אליעזר זצ"ל נתקל בשאלה זו מילדים שמצאו קופות צדקה בבית אביהם הנפטר. כאשר הועברו פריטים, נאבד כסף הצדקה. הציץ אליעזר מסכם ששומר קופת צדקה בביתו אינו נחשב לשומר במובנים ההלכתיים של שומר שכר או שומר חנם כמוסבר בדברי הרמב"ם. שכן, הוא לא מקבל על עצמו אחריות מובנת לשמירה על הכסף. זהו כמו מצב שבו אדם אומר לחברו שביתו פתוח לשימושו, דבר שלא מהווה קבלת אחריות לפי השולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ"א, סעיף ב'. כמו כן, מכיוון שנהוג להניח את קופת הצדקה במקום גלוי, ניתן להבין שאין כוונה לקבל על עצמו אחריות. הציץ אליעזר מדגיש כי אפילו אם בעל הבית הצהיר שהכסף יוקדש לצדקה, כלומר, נשבע לכך, הוא עדיין לא יהיה אחראי לכסף החסר, מפני שניתן לטעון על פי ההלכה כדעת רוב הפוסקים, שהכסף בקופסאת הצדקה נחשב כאילו הגיע לידי הגבאי ובעל הבית פטור מכל אחריות נוספת. לפיכך, בהתבסס על ההלכות המובאות בדברי הרמב"ם ובהתאם לפסיקת הציץ אליעזר, שומר קופת צדקה בביתו אינו נחשב לשומר במובנים המסורתיים של שומר שכר או שומר חנם. מאחר שאין קבלת אחריות מפורשת ומאחר שהנהוג הוא להניח את קופת הצדקה במקום גלוי, נחשב כאילו הכספים כבר הועברו לידי הגבאי, ולכן בעל הבית פטור מאחריות על אבידה או גניבה של הכסף. זו הדרכה חשובה בהבנת היחסים בין הלכה למציאות החיים היומיומית, וכיצד ההלכה מספקת מענה לסוגיות של אחריות ושמירה במקרים שונים. הפרשנות המעמיקה של הרמב"ם להלכות שומרים, יחד עם התייחסות הפוסקים הלאה לסוגיות אלו, מלמדת על הגמישות והרלוונטיות של ההלכה לשאלות חברתיות ואישיות שנוגעות לכל אחד ואחת מאיתנו בחיים היומיומיים.
השני מובחר ממנו יביאנו. באחרונים נידונה השאלה אם צריך להעדיף בנרות חנוכה את המובחר, וכן נשאל החכם צביג במעשה באדם שהיה רגיל להדליק כל ימיו בשמן זית, ואירע לו פעם שלא היה בידו כשהתחיל להכין הנרות ולעשות עבודתו בנרות שעוה, ובעודו עוסק בהכנת נרות המצוה הביאו לו שמן זית, ושואל מה יעשה כעת האם להמשיך ולהדליק בנרות השעוה שבהם התחיל ולא יניחם, או שמא יעדיף מצוה מן המובחר בשמן זית. וכותב החכם צבי שאפילו שבשבות יעקב פסק בזה שידליק בנרות השעוה שבהם עסק קודם לכן, חולק עליו וסובר לפסוק בזה שודאי המובחר עדיף וידליק בשמן זית, ומביא ראיה לדבריו מהברייתא של ר' יוסי בסוגיין שאף שמצוה בראשון עם כל זה כשהשני מובחר יביאנו, ואפילו בקרבן פסח אחר חצות שכבר התעסק במצוה עם הראשון.
ובביאור תירוץ הגמרא שדחייתו של שעיר המשתלח זו היא שחיטתו נחלקו הפוסקים, ונפקא מגדר זה חילוק לדינא. שהנה בשו"ע (יו"ד סי' טז ס"ט) פסק כמבואר בסוגייתינו שאין איסור אותו ואת בנו אלא בשחיטה בלבד, אבל אם ניחר את הראשון או נתנבלה בידו מותר לשחוט השני, ולפיכך חרש שוטה וקטן ששחטו את הראשון בינם לבין עצמם מותר לשחוט השני אחריהם, לפי שרוב מעשיהם מקולקלים ונוקטים שלא היתה שחיטתם שחיטה כשרה, ובשחיטה שאינה כשרה אין איסור אותו ואת בנו. וכתב המהרש"ק (שו"ת החלף לך שלמה יו"ד סי' כ) שאין דין זה אמור אלא כשנחרו סתם ובחרש שוטה וקטן ששחטו סתם. אבל אם היה חולה שהיה צריך לבשר ולא מצאו שוחט שישחט את הבהמה כראוי ולכן נחרו את הבהמה או שנתנו לחרש שוטה וקטן לשחוט, באופן זה יהיה נוהג איסור אותו ואת בנו. והשווה דין זה לדין סוגייתינו שדחייתו של שעיר המשתלח זו היא שחיטתו לענין איסור אותו ואת בנו, ונקט המהרש"ק שגדר הדין הוא שכל המתה שממיתים בה את הבהמה לצורך מצוה נוהג בה איסור אותו ואת בנו, וזהו הטעם שדחיית השעיר המשתלח נחשבת כשחיטה. והטעם שכל המתה לצורך מצוה נחשבת כשחיטה הוא, כיון שמעיקר הדין היה מקום לומר מסברא שאיסור אותו ואת בנו אינו נוהג דווקא בשחיטה כשרה, אלא כל מעשה אכזריות של המתת האם עם בנה ביום אחד יש לאסור, אלא שגילתה התורה שרק בשחיטה נוהג איסור זה, ואין לנו למעט מכאן אלא המתה שלצורך דבר הרשות. אבל כל המתה שהיא לצורך מצוה נוהג בה איסור אותו ואת בנו, וזהו הטעם שדחייתו של השעיר זוהי שחיטתו וכמבואר בסוגייתינו כיון שההמתה היא לצורך מצוה. ואם כך הוא הדין גם בהמתת בהמה לצורך פיקוח נפש שהיא מצוה גדולה עוד יותר שודאי נוהג בה איסור אותו ואת בנו, ומכל מקום לדינא כתב המהרש"ק שאין הדבר מוכרע אצלו. המנחת חינוך (הסמטוס (סי' קפה) נקט בגדר תירוץ הגמרא שדחייתו זו היא שחיטתו שזוהי צורת השחיטה בשעיר המשתלח לכל דבר, וכדוגמת מליקה בקרבנות העוף שזוהי צורת שחיטתם אף שבחולין אם יעשו מליקה יהיה העוף נבילה. וחידש עוד המנחת חינוך שעל ידי הדחיה לצוק מותר הבשר באכילה כמו במליקת עוף שבשר העוף מותר על ידי המליקה לכהנים, ודחית השעיר המשתלח לצוק אף מתירה את הבשר באכילה לכל ישראל כיון שדין הדחיה לצוק נאמר לכל ישראל ולא רק לכהנים (וללת מזה נשו"ת סלילי 6ס ק"ל סי' כג, וספת למס נסוגימינו, ולסיכול מ"ג סי' כל ס"ק נ וסי' פ פ"ק 3).
